דינמיקה של ערכים

תקציר: דיני הירושה שבתורה נובעים מערכים הנוגעים לישוב הארץ ולערך המשפחה, בנוסף לערך השוויון, זאת בניגוד לחוק הירושה המונחה בעיקר על ידי ערך השוויון. הבדלים ערכיים אלו יצרו צורות חלוקה שונות. עם השינויים שחלו בחברה היהודית השתנתה צורת החלוקה של הירושה בחברה ובבתי הדין, וערך השוויון קיבל מקום רב יותר. צוואה הערוכה כדין עשויה לממש את הערכים בהם היה מעונין המוריש תוך מניעה של סכסוכים ומריבות בין הילדים.

כל מערכת חוקים מבוססת על סט של ערכים אותם היא באה להנחיל, לעיתים באופן מפורש אך לרוב באופן נסתר. אי לכך אין זה פלא שאופן חלוקת הנכסים כפי שנקבע בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה יהיה שונה מאופן חלוקתם על פי חוק הירושה, שכן כל אחת ממערכות אלו באה להביא לידי ביטוי ערכים שונים. על מנת להמחיש זאת נערוך השוואה בין הלכות ירושה על פי התורה ובין חוק הירושה, ונבחן כיצד מתחלקת הירושה בהעדר צוואה על פי ההלכה ועל פי החוק:

השוואה בין דיני ירושה ובין חוק הירושה

בלי שנרד לפרטים ניתן לראות כי מרבית הזוגות שחיים בשלום אינם מעוניינים באף אחת משתי הדרכים הללו, אלא מעדיפים שעם פטירת בן או בת הזוג יקבלו הם את כל הירושה, ועם פטירת השני מבני הזוג יקבלו הילדים שווה בשווה את כל הירושה של הוריהם. את התוצאה הזו ניתן לקבל רק באמצעות עריכת צוואה הדדית.

האם דיני הירושה לרעת האשה?

כפי שניתן לראות ההלכה אינה שוויונית שכן הבנים והבנות אינם מקבלים חלקים שווים, וכמו כן הבעל יורש את אשתו בעוד האשה אינה יורשת את בעלה. אולם מצד שני אי שוויון זה אינו בהכרח מרע את מצבה הכלכלי של האשה. נדגים זאת באמצעות בחינת התוצאה המתקבלת בעקבות החלת ההלכה או החוק במקרה הנפוץ ביותר זוג פנסיונרים ממוצע מהעשירון החמישי או השישי. זוג זה מחזיק בשותפות בדירת מגורים אחת, ואולי עוד כמה עשרות אלפי שקלים בחסכונות כאלו ואחרים. עם פטירת הבעל, הלכות ירושה ישאירו בפועל בידי האשה לא פחות ממה שישאיר בידיה חוק הירושה.

על פי ההלכה האשה אמנם לא תירשם כבעלים בלעדי על הדירה אך תמשיך להתגורר בדירה במעמד של דייר מוגן לשארית ימיה. אגב, אם מדובר בזוג שנישא בנישואין שניים אשר התגורר בדירה הרשומה על שם הבעל בלבד, הזכות המוגנת למגורים בדירה תישאר לאשה על אף שהיא אינה רשומה כלל כבעליה. בנוסף לכך הילדים שיקבלו לרשותם כביכול את כל כספי החסכונות שהיו בבעלות אביהם, יחויבו לספק באמצעותם את אספקת צרכיה של האשה עד יומה האחרון.

לעומת זאת חלוקת הנכסים לפי חוק הירושה תורה אמנם על רישום מחצית מחלקו של הבעל הדירה על שם האשה אולם מאידך עשויים ילדי הבעל לדרוש פירוק שיתוף ולהוציא את האשה מהבית בו התגוררה שנים רבות ולאלץ אותה לקנות דירה אחרת או להתגורר בשכירות באחרית ימיה. במרבית המקרים מדובר בילדים שהם גם ילדיה, וסביר להניח שהם יבחרו לכבדה ולא לדרוש זאת ממנה אך הדבר נתון לבחירתם. כאשר הם אינם ילדיה החשש שיבחרו לעשות זאת גדול עוד יותר. אכן, במצב בו העזבון גדול מאד וכולל יותר מדירה אחת, וכן חסכונות מרובים מאד, דיני הירושה שבתורה יעניקו לאשה פחות רכוש ממה שמזכה אותה חוק הירושה. 

משמעותו הערכית של ההבדל בין ההלכה ובין החוק

אין ספק כי החוק אימץ את ערך השוויון כערך מרכזי, כאשר בשינויים הרבים שנערכו בו במשך השנים הלך והתחזק מעמדו של בן הזוג על פני יורשים אחרים. לעומת זאת על פי ההלכה, ערך השוויון מתבטא באופן החלוקה בין היורשים אך לא באופן קביעת הראויים לרשת. בין הבנים (או הבנות, בהעדר בנים) החלוקה תהיה שוויונית אולם בחלוקה לא יכללו לא האשה ולא הבנות. לאדם בן זמננו אופן חלוקה זו צורם לאוזן ואינו מתיישב על הלב. וכפי שנראה להלן, זהו לא המצב הנוהג אפילו לא בבתי הדין הרבניים. אף על פי כן ננסה לבאר מהו ההגיון שעמד מאחורי הלכות הירושה כפי שנקבעו בתורה ובדברי חז"ל. הדבר נעוץ לדעתי בשתי נקודות עקרוניות: האחת, ההקשר בו ניתנו דיני הירושה, והשניה, המבנה המשפחתי הרצוי על פי התורה:

דיני הירושה מופיעים בתורה בהקשר של פרשת הנחלות אשר עסקה באופן חלוקתה של ארץ כנען לעם ישראל. הנחלה בארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על ידי אלקי ישראל. הנחלה אינה נכס נדלנ"י ומטלטלין אינם נחשבים למאומה ביחס אליה אלא היא המקום אליו מתייחס האדם. אליהו הגלעדי וישי בית הלחמי, ניתאי הארבלי, ונחום איש גמזו היו מזוהים עם מקומם ונחלתם. ההתיישבות בארץ נעשתה על פי חמולות משפחתיות אשר עיצבו את מקומם ותבנית נופיו הפכה להיות חלק מהם. אפילו אחרי מותו של האדם הוא נקבל בנחלתו ובאחוזת הקבר המשפחתית הוא יאסף אל אבותיו. על מנת לשמר את אופיה של הנחלה עברה היא מאב לבן כאשר הנשים והבנות הסתפחו אל נחלת בעליהן. צורת החיים כיום שונה, ואכן הדבר יבוא לידי ביטוי כפי שנראה להלן.

השניה, כאשר הקדוש ברוך הוא בורא את האדם הוא יוצר זכר ונקבה, איש ואשה, נפרדים ושונים אך מהווים יחידה אחת אורגנית. כפי שמתאר זאת הרמב"ן (בפירושו על התורה, בראשית א, כו) "כי היתה הבריאה מתחלה מזכר ונקבה ונשמתו כלולה בהם". ובלשון רבי אברהם אבן עזרא (שם) "הנו אחד וגם הוא שנים". אפילו את התואר "אדם" נותנת התורה (בראשית ה, ב) רק לשילוב ושיתוף של שניהם גם יחד:

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם

לעומת זאת את המצב בו איש או אשה חיים בנפרד היא מכנה "לֹא טוֹב" (בראשית ב, יח), ולפיכך הוא נתפש מבחינה מהותית כזמני.

תפישה זו של הזוג כיחידה אורגנית אחת עשוי לספק הסבר לשאלה מדוע הוא גם נתפש כיחידה כלכלית אחת. לפי תפישתה של התורה כאשר אדם מוריש את נכסיו הוא מוריש אותם ליחידות כלכליות, והשוויון בין ילדיו יתבטא בשוויון היחידות הכלכליות. לכן בהמנעות התורה מחלוקת הנחלה לאשה או לבנות אין פגיעה בעקרון השוויון. ניתן להמחיש זאת אם נביט על חלוקת הנחלות באופן רחב מעט יותר. הבנות אמנם לא יורשות את אביהן אך בהיותן נשואות הן יהנו בפועל מנחלה שיקבלו בעליהן, בעוד אחיות בעליהן לא יהנו ממנה, אלא מנחלה שירשו בעליהן שלהן…

אכן התורה דואגת לצרכיהן של הבנות והאשה גם במצבן הזמני בו הבנות עדיין לא נישאו והאשה חיה כאלמנה. במובן זה היא עושה זאת לא פחות, ואף יותר ממה שעושה זאת חוק הירושה. היא מעניקה להן זכויות מוגנות אשר יאפשרו להן לצלוח תקופת חיים זאת, לפעמים גם על חשבון הבנים אשר עשויים לצאת חסרי כל.

השינויים שחלו באופן חלוקת הירושה ומנהג בתי הדין הרבניים במדינת ישראל

גם כיום, מבחינה מהותית היהדות רואה את הזוגיות הבריאה כצורת החיים המועדפת מבחינה ערכית, ואת המצב בו איש או אשה אינם נשואים כמצב זמני, ו"לא טוב". אולם מאז ימי המהפכה התעשייתית והשינויים המבורכים שהתחוללו במעמדן של הנשים, ביכולת עמידתן הכלכלית, ובמבנה הכלכלי של המשפחה, השתנתה הציפיה של הבנות, והחברה כולה, מאופן חלוקת הירושה, ואכן הדבר הלך והגיע לידי ביטוי הדרגתי באופן חלוקת הירושה, אשר נעשה בשונה מהאופן המופיע בשולחן ערוך.

עוד לפני קום המדינה כתב הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג את הדברים הבאים:

שח לי בר סמכא, הסופר המפורסם שיראתו קודמת לחכמתו ר' שמואל יוסף עגנון נ"י, שבגליציה לפני מספר שנים, בקשר לעיזבון של אחד מגדולי האדמו"רים זצ"ל, העמידו אחים אמידים על דין התורה ופטרו את אחותם בלא כלום, ולעזה עליהם כל המדינה.

כפי שמעיד ש"י עגנון עוד בגליציה, בראשית המאה הקודמת, היה מקובל לתת לבנות חלק בירושה, אפילו אצל גדולי האדמו"רים והרבנים. כך מקובל גם בבתי הדין במדינת ישראל מאז הקמתה כפי שמעיד מי ששימש שנים רבות כדיין מתוכן ישב גם תקופה ארוכה בבית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דייכובסקי:

נער הייתי ועדיין לא זקנתי. ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי, לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד, תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה.

על מנת להגיע לתוצאה זו, מבלי לשנות את ההלכה עצמה, מפעילים הדיינים את השפעתם וכח השכנוע שלהם על מנת להשיג את שיתוף הפעולה מצד כל היורשים. תהליך זה אינו תמיד מובן מאליו ולפעמים הוא כרוך בסכסוכים מריבות וניצול המצב על ידי חלק מהיורשים.

אי לכך, על מנת להקל אל בית הדין ולמנוע את הצורך בהגעה להסכמות בין היורשים על חלוקה צודקת ושוויונית מומלץ לכל אדם לעשות צוואה בה יחלק את רכושו באופן שיתאים להשקפותיו ולערכים, לאורם חי לאורך כל ימי חייו, וימנע סכסוכים בין ילדיו.

1. שולחן ערוך חושן משפט, רעז, א
2. שולחן ערוך אבן העזר קיב, יא
3. שולחן ערוך אבן העזר קיג, א
4. שולחן ערוך חושן משפט, רעו, א
5. שולחן ערוך אבן העזר צג, ג
6. שולחן ערוך אבן העזר צג, ז
7. שולחן ערוך אבן העזר, צד, א
8. סעיף 11 לחוק הירושה תשל"ה.
9. פרק רביעי לחוק הירושה תשל"ה.
10. שולחן ערוך אבן העזר צ, א
11. ראו שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשל"ה, נבו, ירושלים תשנ"ב, עמ' 30.
12. תחוקה לישראל על פי התורה, תשמ"ט, כרך ב, הצעת תקנות בירושות, עמ' 110
13. הרב שלמה דייכובסקי, הלכת השיתוף, תחומין כרך יח, עמ' 30 – 31