טעימה מהפרשה- פרשת בא ספר שמות
עוד ימים מועטים ואנו יוצאים ממצרים
מאות שנים של גלות ועבדות עומדים סוף סוף להסתיים בפרשתנו.
שבענו צרות, אך גם זכינו לראות ישועות ועוד רגע קט ועם ישראל עומד לצאת לדרך חדשה.
טרם הבאתה של המכה הקשה מכולן, מכת בכורות, מצווה ריבונו של עולם את עם ישראל במצוה מכוננת: אכילת קרבן הפסח בבית, בחיק המשפחה: "בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת. וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה–וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ…"(שמות יב). לא פחות מחמש עשרה פעמים, חוזרת המלה "בית" בפרק זה, בו מצווה העם לחוג את חג הפסח לראשונה. לילה מכונן זה, יהיה ליל הולדתו של עם ישראל.
אבל עם עומד איתן כאשר בסיסו נטוע על בתים איתנים. בתים בתים, משפחה משפחה.
ביום לאומי מכונן זה, מתכנסת כל משפחה קודם כל עם עצמה, ומתחזקת ראשית כל בביתה פנימה. מול הרוחות והאויב שבחוץ, ימלא העם את מצבור כוחותיו דוקא תוך התכנסות פנימית, משפחתית. ומתוך החוזק הפנימי, המשפחתי, יבנה איתן החוסן הלאומי ויוכל עם ישראל לצאת ממצרים ולהפיץ בשורתו לעולם.
ומה נקח אלינו? ולוואי ונשים למול עינינו, בכל ענין, כערך מוביל, את חשיבותה של המשפחה וחוסנה הפנימי. ובענייני משפט- ננכיח ערך זה כערך מרכזי, בעת עריכת צוואה, או ייפוי כח מתמשך, ונעשה כל מאמץ מצדנו לשמור, עד כמה שניתן על שלום הבית פנימה. פעמים שלמול הערך של שלום המשפחה, יעמדו מנגד, בחלוקת העיזבון- שיקולי מיסוי ריווחי, או בייפוי כח מתמשך-הגבלת פעילותו של מיופה הכח ועוד. ואף על פי כן, מתוך הכרה בערכם של האחדות והשלום במשפחה, נשתדל כמה שאפשר בשמירה על ערכים אלו. שנזכה
